"בסדרת עבודותיה החדשות מציעה רונית יניצקי נקודת מבט חדשה על המושג אחווה - במקרה הזה אחווה נשית. בעוד ההיסטוריה המקפחת לרוב מושג זה, ועוסקת במושגי האחווה הגברית ובהסתכלות חד צדדית ומפלה על חברות ויחסים בין נשים, מתארת יניצקי בעבודותיה את השקפת עולמה על יחסים אלה: תוססים, מלאי חיים ותשוקה". כותבת טלי אמיתי טביב, על עבודותיה.

בעבודותיה החדשות משתמשת יניצקי בתצלומים ישנים של נשים שצולמו על ידי גברים, לעיתים בתנוחות ארוטיות, על מנת לעורר גברים אחרים. סביבן היא בונה, על ידי שימוש בתצורות המייצגות בדרך כלל את העמלנות הנשית, מעין חומת הגנה: איסוף והדבקה של חמרים שונים, חזרה אין סופית של דפוסי צבע, קישוטים החוזרים על עצמם בקצב אחיד ויצירת משטחים בעלי מוטיבים עיטוריים. בכך משנה יניצקי לחלוטין את ייעודם המקורי של התצלומים ומעניקה להם סביבה נשית, תומכת ומעצימה שאינה מפרידה בין ארוטיקה לחברות. הניגודיות שבין הדימוי המונוכרומאטי לצבעוניות שמסביבן הופכת את פעולת הניצול והדיכוי לחוויה מתקנת ומעשירה.

הצילומים אותם בחרה יניצקי כנושא לעבודתה נאספו על ידה מן האינטרנט. מדובר בצילומים שצולמו בתחילת המאה ה-20 על ידי צלמים שונים, כשמטרתם הייתה להגחיך את מושאות הצילום ולשימן ללעג. בדרך הטיפול שלה מעניקה יניצקי "תיקון" לאותן נשים, כאשר היא "שותלת" אותן בנוף אוהד, צבעוני ושמח ומשווה להן מראה עליז וצוהל. בכך היא מעניקה להן לגיטימציה, לדבריה.

זוהי תערוכת היחיד העשירית של רונית יניצקי. כמו כן השתתפה בתערוכות קבוצתיות רבות במיזמים פמיניסטים בארץ ובארצות הברית.